לכספו ולתאריו של גיל אין משמעות כאשר אחיו, שאולי חסר רכוש אך עשיר ביכולתו לאהוב, כותב הספד יפהפה לאמם המנוחה, אותו גיל היה רוצה שלא היה מחבר. קשיים טכניים מעכבים את ההלוויה, וגיל מנסה להאפיל על אחיו, אך נאלץ להתעמת עם האמת העצובה על עצמו ועל מערכת היחסים עם אמו. גיל, שרוי בבושה וקנאה, נחוש להפוך לבן שהוא משתוקק להיות.